rivka_elitzur_home
rivka_elitzur_about
rivka_elitzur_her_books
rivka_elitzur_al_dmuta
rivka_elitzur_contact
rivka_elitzur_on_writing
קטעים נבחרים מתוך הרצאות וראיונות של רבקה אליצור על היבטים שונים של כתיבה, חינוך ועבודה עם ילדים.
rivka_elitzur_content
זכיתי לחיות במחיצת ילדים
הווי יהודי בסיפורים
מה תורמת ספרות ילדים להתפתחות הילד
בתשובה לשאלה: האם את כותבת כדי לחנך
בתשובה לשאלה:האם יכולה ספרות לחנך
מפגש עם חריגים
אגדות חז"ל
סיפורים שהילד עדיין לא מבין
תפקיד הכותבת

rivka_elitzur_zaciti

"כל ימי זכיתי לחיות במחיצת ילדים ופלא חינם וקסמם מוסיף להלהיב אותי בכל יום מחדש. זכות גדולה זכיתי, שעבודתי היומיומית נעשית עם בני אדם שהם באחד השלבים היפים ביותר בהתפתחות האנושית. באמצעות סיפורי ושירי אני מנסה לשמור על קשר עם האנשים האלה. הגיל של הגן שלמענו, בעיקר, אני כותבת, הוא גיל הספיגה הגדולה וההתרשמות השוקקת. הילד קולט קליטה חזקה ועמוקה. הרשמים שהוא מקבל מסביבתו ניטעים בו ונטבעים בו, ולעתים נקבעים בו לכל ימי חייו. דבר זה הוא זכות גדולה לכל מי שעוסק עם ילדים, שכן אין לך דבר נותן סיפוק לאדם יותר מן הידיעה שעבודתו משפיעה ובת קיום, וגם מטיל עליו אחריות גדולה".

אני כותבת ברוב ספרי על הווי יהודי, מתארת שבת ומועדים: "שלום לך אורחת", "נחמד מכל ימים", וכן אגדות חז"ל. לעתים אני מעבדת אגדות חז"ל ומעבירה אותן ללשון הילדים, כמו בספרי "על אבות לילדים" ו"ענן במדבר". במקרים אחרים האגדות משמשות לי נקודת מוצא או רקע לסיפור שלי, כגון "בלילה ההוא" על פורים, או הסיפור "אורית ומלאכי השבת" ב"נחמד מכל ימים".

מדוע אני כותבת על הנושאים האלה? ראשית, זוהי סביבתי הטבעית שממנה צמחתי, זהו המרכיב העיקרי של רגשותי. גדלתי באווירה יהודית אינטנסיבית. עברית לא ידעתי לדבר אך היו מושגים בעברית שהיו חלק מעולמי תמיד. ארץ ישראל, האבות, אברהם יצחק ויעקב, יציאת מצרים. אני זוכרת משהו באמת מבדח. הייתי ילדה שלא ידעה איך קוראים בעברית לשולחן, לכסא ולצלחת והנה ידעתי, והיה שגור על פי, ביטוי עברי שספק אם הרבה ילדים בישראל ששפת אמם עברית יודעים אותו בילדותם. הביטוי הוא "דירת ארעי". את הביטוי "דירת ארעי" שמעתי והכרתי כשעוד לא ידעתי כמעט מלה בעברית. אבי ז"ל הסביר לי תמיד שדירה זו, מקום זה שאנו יושבים בו, הוא "דירת ארעי" ומקומנו האמתי הוא בארץ ישראל. החיים היהודיים בבית, השבת, החגים, התפילות וארץ ישראל היו בשבילי שלמות אחת, חטיבת חיים אחת של יהדות. כל הדברים האחרים שיש בהם עניין לילדים, התבוננות במה שמסביב, האהבות והפחדים והחששות הטבעיים של ילד, כל הרגשות האלה, היו באיזשהו אופן קשורים באותו הווי חיים.

אותו דבר בא לידי ביטוי גם בכתיבה. הדברים שכתבתי, העוסקים בקונפליקטים טבעיים של נפש הילד: היחס אל ילד חריג ("שנת שמחה ושלום"), אל זקן חריג ("פרחים של שבת וסבא הביתה"), הבחנה בין המותר והאסור בתחום הרכוש ("סבא הביתה"), איך מתגבר ילד על חולשותיו ("שמשון הגיבור"), כל אלה מתוארים על רקע אותו הווי חיים, שהוא טבעי לי, וכן לילדיי ולילדים הקוראים – שילוב של הווי חיים יהודי, ארץ ישראל וחוויות גיל הילדות.

אך יש לי גם ספרים העוסקים בחוויות הילד באופן כללי, בלי אותו שילוב. בסיפורים "שנת שמחה ושלום", "פרחים של שבת וסבא הביתה", "מותק", "שמשון הגיבור" (כולם ב"נחמד מכל ימים"), לא מדובר על צורת חיים דתית דווקא.

מלבד גורמים רבים כגון אסתטיקה, העשרת הלשון, הקניית מושגים, אני רוצה להתעכב על תפיסת עולם: הסיפור הוא גורם חשוב מאוד לעיצובה.

בגיל שנתיים תפקידה של ספרות הילדים הוא "תרגום" העולם למלים. קריאת שמות. העמקת ההסתכלות. בתחילה נעשה הדבר על ידי האם, המתרגמת למלים את סדר היום של הילד. הילד מוצא בכך עניין רב. אחר כך מגיע תור הספר. אפילו בגיל צעיר מאוד יש להרגיל את הילד לספר. לחבב אותו עליו. בגיל הזה הזיקה לספר היא בעיקר לתמונות שבו. הסיפור בספר לגיל זה והתמונות בו יהיו גם הם מסוג "תרגום" המראות למלים. פעולות פשוטות שהילד מכיר אותן יופיעו לפניו במספר מלים ובתמונות. הסיטואציה הנעימה של הסיפור בקרבת אמא תהיה קשורה בספר. דוגמה לתרגום מציאות למלים היא השיר "אמא עוצמת עיניים" ("שלום לך אורחת").

בגיל ארבע ומעלה מוכן הילד להזדהות עם חוויות, ראו למשל השיר: "ביום הראשון של הגן" ("סוד כמוס לדובי"). השיר מתאר מעבר מן הזיקה לאם בלבד לעולם חברת הילדים. רגשי אשמה, אהבה, שנאה, פחד וחולשה של גיבורי היצירה נעשים מובנים לו ועוזרים לו להבין את עצמו, לסלוח ולהשלים עם עצמו, ובהדרגה גם עם זולתו.

בגיל יותר מאוחר יתרגל הילד לחוות מצבים שעוד לא התנסה בהם. סיפורי דמיון, מסעות, נופים רחוקים, דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים מן העבר.

כאן אפשר כבר לעודד את הילדים לספר על החוויות שהיו להם. בזה אנחנו מניחים את הנדבך ליצירה של הילד. להתבטאות שלו. בבית הספר כדאי לעודד להעביר את ההתבטאות לכתב, אבל אסור להפריז. לא כל טיול צריך לגרור חיבור. רק כשהמורה מרגיש בשפע רצון להתבטא, יציע את הכתיבה כפיתרון טכני, כיוון שאין אנחנו מספיקים לשמוע את הכל.

אני כותבת מה שאני כותבת, אפשר לומר... לפי תומי. כשאני כותבת את הסיפור אין אני מגדירה לעצמי במודע מהם הלקחים שאני רוצה ללמד. בשעת כתיבה אני פועלת לפי תחושה והבנה רגשית יותר, של ילדים שאני מכירה או של הילדה שהייתי בעצמי ועדיין זכרונה וזכרון חוויותיה והרגשותיה שמור עמי. על השפעה חינוכית אפשר לשאול בדיעבד, אין לכתוב לשם כך. מבחינת הכותב אין הסיפור חייב לשרת מגמה כלשהי, לא מוסר השכל ולא כל מגמה אחרת. עליו לשעשע ולעניין. אף על פי כן יש לכותב אחריות מבחינת הצגה של לשון טובה ודמויות שהילד יכול וצריך להזדהות אתן.

כן, בתנאי שהיא נותנת ביטוי של אמת לסיטואציה חיה וקיימת. הסיפורים צריכים לתאר מציאות, לא ליפות אותה ולא לסלף אותה. הם צריכים להיות מעניינים ומשעשעים. רק בדיעבד אפשר להשתמש בהם כדי להאיר יחד עם הילדים את המציאות המתוארת בהם באור הרצוי לנו. הסיפור מבחינתו הספרותית, מבחינת הבנת נפש הילד, צריך להיות אמיתי, ואז "יתקבלו" גם הערכים המוסריים והיהודיים.

גם בחינוך במובן הרחב יש השפעה רק אם המחנך משמש דוגמה של חיים. אם הילדים חיים אורח חיים מסוים למעשה. חינוך למצוות, ובעיקר בגיל הרך, לא ישיג את מטרתו רק על ידי הסברה ובוודאי לא על ידי הטפה, אלא על ידי חיים של קיום מצוות. במקום שיש לילד תנאי חיים חיוביים, חיים של אהבה וחמימות, יצליח החינוך גם בתחום היהדות. התנאים האובייקטיביים צריכים להיות תקינים. גם בסיפור כך. הסיפור הוא בבואה של מציאות. הסיפור צריך לתאר לפי תומו הווי חיים טבעי.

איך יכול תיאור כזה לחנך?

הילד חי את הסיפור, מזדהה עם גיבוריו, מתלבט עמהם, שמח או עצוב עמהם, ומוצא עמהם את הפתרונות המספקים אותו. השבת והחג של הסיפור מתחבבים על הילד הקורא בגלל החוויה של ההזדהות, בגלל ההנאה האסתטית שבשמיעת הסיפור. לפעמים אנחנו משיגים הזדהות על ידי תיאור הווי מוכר לילדים. הווי שהם אוהבים אותו, או שהוא מעורר בהם רגש הקשור בתודעתם בחוויה עמוקה. באותו רגע סיפור או שיר לא מוכרח להיות עלילה או קונפליקט. מספיק להעלות את החוויה עצמה כדי להעמיק בהם את החיבה לאותו זיכרון, לאותה חוויה, ואולי אף להביא אותם לידי רגש שלא היה להם במציאות. דוגמאות לכך הן תיאור החוויה של שבת בבוקר בשיר "נחמד מכל ימים" (בספר באותו שם); תקיעת השופר בשיר "ילדי בית הכנסת" (שם).

יש לזכור כי לילד שלנו החי יש חולשות, רגשות אשמה, פחדים ויצרים. אם נעמיד לפניו דמויות כלילות השלמות לא יוכל להזדהות עמהן. כדי שיוכל להזדהות צריך הילד שבסיפור להיות בשר ודם. הצבעה על חולשות של ילד, בצד הומור, מעוררים אמון בילד השומע את הסיפור. אין גם להגזים לצד השני. לתאר לשמחת לב הילדים (וכדי להחניף להם) פראי אדם חמודים (קופיקו), עושי תעלולים ומתעללים. יש לשמור על איזון.

הבעיה החינוכית הבאה לידי ביטוי בסיפור 'פרחים של שבת וסבא הביתה' ('נחמד מכל ימים') היא מפגש בין הילד לטיפוס חריג. סבא הביתה אינו אדם נעים. הוא מגרש את הילדים מפני שהוא מפחד שישחיתו את גנו. הילד צריך לדעת שיש אנשים כאלה. לא כל אחד חייב לחייך אליו ולאהוב אותו. מי שאינו עושה כך אינו חייב להיות רע, יש לקבל את בני האדם כמות שהם. יש לנסות להבין אותם. אחת הדרכים ללמוד זאת הוא מפגש דמיוני עם דמות חריגה, מפגש על ידי סיפור. מה קורה במפגש כזה? הילד מזדהה עם הילד שבסיפור, "חוטא" אתו ושב אתו בתשובה. כשעומד הילד מול האנושי שבאדם זה, הוא מבין אותו ומתעוררת בו נדיבות ורצון לעזור. אז תהיה החיבה של אדם כזה חיבה שהילד קיבל אותה בדין, "הרויח" אותה. אפשר להשוות בין הזקן ב"מפגש" זה ובין זקנה ב"מפגש" אחר, ב"סיפור לראש השנה על יוסי והגברת הזקנה" ("שלום לך אורחת"). כאן: טיפוס קשה, מסתייג ומתרחק. נראה "רע". שם: הזקנה היא טיפוס של "צדיק". מאמינה בטובם של בני אדם. על ידי אמונתה בילד ובטוב לבו היא מעלה אותו למדרגה גבוהה, שהוא רואה את עצמו חייב להישאר בה.

קריאת שני הסיפורים בפני ילדים ו"מפגש" עם שני הטיפוסים מבהירה להם כי אנו חייבים בכבודם של שניהם אם הם חביבים עלינו במבט ראשון וגם אם לא. לכל אדם זכות להיות מה שהוא ועלינו לנהוג בו כבוד בכל מקרה.

אגדות חז"ל יש להן, לדעתי, מעמד עצמאי ומיוחד. אין הן רק מסייעות בלימוד התורה. המדרש הוא מורָשָה בזכות עצמו. תפיסתם של חז"ל את דמויות האבות טבועה בנו כחלק ממורשתנו שעלינו להנחילה לילדינו. אגדות חז"ל הן חומר נפלא לקשירת הילד קשר רגשי אמיץ אל אבותינו הקדמונים, אברהם, יצחק ויעקב, ואל עברו של עמנו. הן עושות את דמויות אבותינו קרובות מאוד אלינו, אינטימיות. הן דומות עלי לסיפורים המהלכים בתוך המשפחה. בכל משפחה יש סיפורים שהאב או האם מספרים על עברם שלהם כשהיו צעירים. על סבא, על סבתא, על אירועים ודמויות שהיו בצעירותם. ההורים חוזרים ומספרים אותם סיפורים פעם אחר פעם, עד שאותם אירועים ודמויות נעשים חיים בשביל הילדים כאלו היו חוויות שהם עצמם נתנסו בהם והכירו אותם. כך גם באגדות חז"ל. למשל, אברהם בן השלוש תוהה על השמש והירח ומבקש לדעת למי עליו להתפלל ומי הוא אדון העולם. אברהם השובר פסילים של בית אביו שם לצחוק את הבאים להתפלל אליהם או להקריב להם מנחה. אהלו של אברהם, שיש לו ארבעה פתחים כדי שיוכל עובר אורח להיכנס אליו מכל צד. אברהם נופל לתוך כבשן האש ואינו מוכן להתכחש לה', אדון העולם.

האם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את דמותו של אברהם שאין בה הסיפורים האלה? האין כל אחד מאיתנו, כשהוא אומר: "אברהם אבינו", רואה לפניו את אברהם באותם המצבים שהמדרש מתארם?

ועוד, האגדה מבטאת בפשטות נפלאה ובאמצעים המובנים אפילו לילד הרך אמתות עמוקות של השקפת העולם היהודית. למשל, אברהם היה המונותיאיסט הראשון שהודיע ייחודו של ה' בעולם. כך מנסח זאת הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים פרק א:

"...אבל צור העולמים, לא היה שום אדם מכירו ולא יודעו... ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו."

האגדה "מי ברא את הכל" מתוך "על אבות לילדים" מבטאת את רעיון המונותיאיזם בתמימות ובפשטות, על דרך הסיפור המובן לילד.

מעלה מיוחדת יש בסיפור זה גם בגלל היותו סיפור על ילד. עם זה, יש גם סכנות. שום "תרגום" של פסוקי התורה ומאמרי חז"ל אינו יכול להשתוות עם המקור. מאידך, הסיפורים הקמאיים האלה ניתנים דווקא יפה להיות מסופרים בלשון "בסיסית" ובלתי מורכבת. לשון זו הולמת אותם.

לא רק בבחירת המלים הקלות יותר אפשר להקל על הבנת הילד, אלא גם במבנה הסיפור. יש לתאר סיטואציות דרמטיות. במקום להשתמש במילה כגון "התאכזב", נכתוב: "הוא חשב, למה קרה לי כך. למה לא הצלחתי". במקום: "אברהם הסתכל בעולם ורצה לדעת מי ברא אותו", נכתוב:

ראה עצים ירוקים,
ראה פרחים יפים,
ראה שמים כחולים...
עמד והביט והביט
חשב אברהם, חשב וחשב
מי ברא כל אלה?
מי ברא את השמים.
מי ברא את הארץ?..." וכו' (על אבות לילדים, עמ' 1).
תיאור זה הוא גם מעניין יותר מבחינה ספרותית וגם מקל על הבנת הלשון.

אנו רואים כאן גם חזרה על מלים ומשפטים, אבל חזרה זו אינה מכאנית ולא נועדה לשינון, אלא באה גם להגביר את הדרמטיות.

כיוון נוסף של עיבוד הוא הדיבור הישיר. דיבור ישיר, מלבד היותו מקל על הבנת הלשון, עונה גם על הצורך בדרמטיזציה שיש בגיל צעיר, וכן הוא קרוב לסגנונם המקורי של חז"ל. כשיש דיבור ישיר, ניתן בקלות להפוך כל סיפור למחזה קטן בכיתה.

יש גם מגבלה בטיפול באגדות חז"ל. לאט לאט בתהליך הלימוד עלינו להרגיל את הילדים להבחנה והפרדה. הילד צריך לדעת: זה כתוב בתורה וזאת סיפרו חכמים, זאת אגדת חז"ל. אין לטשטש את התחומים.

מה הקריטריונים לבחירת המדרשים?
א. זיקה הדוקה לפסוק והשלמת החסר בסיפור המקראי. לדוגמה: אברהם מכיר את בוראו.
ב. עלילה מעניינת. סיפור מעניין מפעיל את הדמיון ומקרב את אבותינו לילד.
ג. סיפור על דמויות שהן בגיל הילדות, כמו הסיפור על אברהם המכיר את בוראו.
יש אגדות שאינן מתאימות לעיבוד לגיל הרך:
א. אגדות בעלות אופי "מחשבתי" בלבד, שבהן מובע רעיון מופשט בצורה ישירה ולא בסיפור.
ב. משל ונמשל. רק משל פשוט מאוד יכול להיות מובן על ידי ילדים בגיל צעיר, כמו למשל משל האב ובנו ("ענן במדבר, עמ' 3, 8). גם באלה יש ספק אם יהיו מובנים ויש לבחון את הדבר על פי רמת הילדים. אף על פי כן הבאתי אותם משום שהמשלים עצמם הם סיפורים נאים, ואין רע אם לא הכל ברור ומחוור לילד.
ג. מדרשים שהם מדרשי מלים על פסוקים, או כשהפסוק הוא אסמכתא ועזר לרעיון אחר ורחוק. גימטריה.

 

החגים שלנו קשורים במאורעות היסטוריים. בגיל רך נצטרך להסתפק בהצגת החג על סמליו וחוויותיו כפי שהילד יחיה אותו. לא נוותר אמנם על סיפור יציאת מצרים וסיפור מרד החשמונאים, למשל, אך הילד יוכל להבין אירועים היסטוריים רק בהדרגה ויגיע לידי הבנה היסטורית רק בגיל מאוחר הרבה יותר.

אין לחשוש מלהביא לפני הילד דברים שעדיין אין הוא תופס אותם לעומקם. הוא סופג, מתרשם ורק בשלב מאוחר יבוא כל דבר על מקומו ויתבהר. הספיגה הזאת וההתרשמות החוויתית והרגשית מסיפורי תולדות ישראל חשובים לנו, גם אם אינם מלווים עדיין הבנה ובהירות שכליים. ב"חדר" היו לומדים דברים רבים שרק בשנים הבאות התבהרו לילד לאט לאט. גם בתפילה אנחנו מלמדים את הילד לומר דברים שהוא מבין רק במעורפל. אנחנו מאמינים שיש כוח בדברים בעלי ערך להשפיע על הילד לא רק דרך השכל, אבל אין להרבות בכך.

בספר "שלום לך אורחת" יש שיר קטן ופשוט מאוד. שיר המתאים אפילו לילדים בני שנתיים. בגיל זה, כידוע, נדרש הסיפור או השיר "לתרגם" בשביל הילד במלים דברים שהוא רואה אותם סביבותיו וכמעט לא יותר מזה. והנה השיר:
אמא עוצמת עיניים
ומרימה הידיים
לה מטפחת לבנה
אמא, אמא, את ישנה?
שקט, ילדונת, הסי בת,
אמא הדליקה נרות שבת

בשיר זה אין כמעט מילה שאין הילד עצמו יכול לומר אותה, ואפילו הילד הפעוט. הכל נאמר בו בפשטות ובדרך התבטאות בלתי מורכבת.

אני, הכותבת, רואה את עצמי בשיר זה עומדת, כביכול, ובידי פנס מאיר, ואני מאירה בשביל הילד את דמות אמא שלו. אמא של שבת, קצת מסתורית, חגיגית, מתנהגת פתאום באופן תמוה, עוצמת עיניים, מרימה הידים... לה מטפחת לבנה... כעין מלכה. היא והשבת כעין חטיבה אחת. תמונה זו הילדה הקטנה רואה אותה בכל ערב שבת, ומכירה אותה, אבל אני, בפנס שלי, בוחרת בשבילה ומאירה לה מה שאני רוצה שתראה.